"נסעתי בין מכוניות שרופות לגופות וכל מכונית שעברה מולי חששתי שאולי זו מכונית של מחבלים. זה הזכיר לי מאוד את מלחמת יום כיפור כשהייתי חיילת צעירה".

רבקית לוי דרורי היא בת קיבוץ סעד. לאחר הצבא עזבה את הדת ואת הקיבוץ. מאז עשתה סיבוב ארוך בכל מיני מקומות ושנה לפני הטבח של השבעה באוקטובר חזרה לעוטף לגור בקיבוץ מפלסים.

עשרות מחבלים הסתובבו בקיבוץ באותו בוקר נורא ורבקית שהתה בממ"ד של השכנים שלה מהם היא שוכרת את יחידת הדיור בה היא גרה. מהחלון הם ראו את המחבלים ולמרות שרוב הזמן היא היתה הדמות שתפסה את תפקיד המרגיעה, גם לה היו לא מעט רגעי אימה ופחד.

בשעות הערב של השבת היא הצליחה לצאת מהקיבוץ ונהגה לבדה ממפלסים להרדוף שבצפון, שם גר בנה: "הנסיעה לשם היתה יותר טראומטית מבחינתי מאשר להיות בממ"ד מכיוון שהייתי בפחד מהמצב והלא נודע…"

מאז היא מפונה ונדדה בין ארבעה מקומות שונים ומנסה לקיים שגרה יציבה ככל האפשר: "הצטרפתי לקבוצה של מאמנות מקשיבות, אבל הבנתי שאני לא מצליחה להיות בצד המקשיב, אלא צריכה לטפל בעצמי קודם".

נפגשנו לשיחה שחשפה את המורכבות וההתמודדות של תושבי העוטף: "אני מרגישה שיש שתי אוכלוסיות, כאלו שהיו בעוטף וכאלו שלא. יש פער בתפיסה. אני חושבת לפעמים מה היה קורה אם הייתי מוצאת בית להשכרה בכפר עזה או בישוב אחר שנפגע, אני חיה בתחושה של אשמת הניצול".

השיחות והשיתוף עוזרות לה לריפוי ולאחרונה אף קיעקעה על ידיה את המשפטים "גם זה יעבור" ו"משהו טוב עוד יצא מזה".